כתר ארם צובא - התנ"ך העתיק ביותר בשפה העברית נכתב בגליל

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוּא כְּתַב־הַיָּד הָעִבְרִי הָעַתִּיק בְּיוֹתֵר הַיָּדוּעַ לָנוּ, הַכּוֹלֵל אֶת הַטֶּקְסְט הַמָּלֵא שֶׁל הַתַּנָּ״ךְ. הוּא נֶחְשָׁב גַּם לְמִסְמַךְ הַמָּקוֹר הַמְּדֻיָּק וְהַסַּמְכוּתִי בְּיוֹתֵר—הֵן לְגַבֵּי הַטֶּקְסְט הַמִּקְרָאִי, הֵן לְגַבֵּי מַעֲרֶכֶת הַטְּעָמִים (סִימָנֵי הַקְּרִיאָה הַמְּנַהֲלִים אֶת הַקְּרִיאָה הַנְּכוֹנָה), וְהֵן לְגַבֵּי הַמָּסוֹרָה—דְּהַיְנוּ הַמָּסֹרֶת הָרְצוּפָה בְּעַל פֶּה וּבִכְתָב, הַמְּשַׁמֶּרֶת אֶת כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.

אֶת כֶּתֶר אֲרַם־צוֹבָא כָּתַב בִּטְבֶרְיָה, בִּתְחִלַּת הַמֵּאָה הָעֲשִׂירִית לַסְּפִירָה, הַסּוֹפֵר שְׁלֹמֹה בֶּן־בּוּיָעָא. לְאַחַר מִכֵּן הִגִּיהַּ אוֹתוֹ אַהֲרֹן בֶּן־אָשֵׁר בִּשְׁנַת 925 (תְּשַׁע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ) לַסְּפִירָה, וְהוֹסִיף נִקּוּד, טְעָמִים וּמָסוֹרָה. בִּשְׁנַת 1190 (אֶלֶף מֵאָה וְתִשְׁעִים) לַסְּפִירָה הִסְתַּמֵּךְ מֹשֶׁה בֶּן־מַיְמוֹן (הָרַמְבָּ״ם) עַל כֶּתֶר אֲרַם־צוֹבָא בְּעֵת חִבּוּר מִשְׁנֵה תּוֹרָה.

כֶּתֶר אֲרַם־צוֹבָא אֻכְסַן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַמֶּרְכָּזִי בְּחַלֶבּ שֶׁבְּסוּרְיָה, בְּמֶשֶׁךְ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנִים, עַד שֶׁבֵּית הַכְּנֶסֶת הֻצַּת בְּמַהֲלַךְ מְהוּמוֹת אַנְטִישֵׁמִיּוֹת בִּשְׁנַת 1947 (אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע) לַסְּפִירָה. מִן כְּתַב־הַיָּד שָׂרְדוּ כְּשִׁשִּׁים אֲחוּזִים (כְּ־60%). מְקוֹם הִמָּצְאוֹ לֹא הָיָה יָדוּעַ, עַד שֶׁנִּמְצָא מֵחָדָשׁ בִּירוּשָׁלַיִם בִּשְׁנַת 1958 (אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה) לַסְּפִירָה. כַּיּוֹם מֻצָּג הַכֶּתֶר בְּהֵיכַל הַסֵּפֶר, בְּמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלַיִם.